גזר דין בתיק ת"פ 440/04

1.         הנאשם 3, אסחאק חמד, הורשע על סמך הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירות של נסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות - לפי סעיפים 333 + 335(א)(1)(2) + 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; התפרעות - לפי סעיף 152 לחוק וחבלה במזיד - לפי סעיף 413ה לחוק.

            ואלה המעשים: ביום 27.8.2004, בשעה 18:00, נסעו שתי משאיות ובהם ארבעה אנשים: אולשבסקי, שבו, ארכדי ואיליה באזור הישוב בית-אל, טעו בדרכם ועברו בסמוך למחנה הפליטים קלנדיה. תושבים מקומיים הבחינו, כי נוסעי המשאיות הם יהודים, והחלו להתגודד ולתקוף אותם במקלות, ברזלים, אבנים ובקבוקים. ההתפרעות התעצמה וצברה עוד משתתפים (ובהם הנאשם), אשר זרקו אבנים, ברזלים, טיפסו על המשאית, שברו ועקרו חלקים של המשאית, תקפו ופצעו את הנוסעים. אחת המשאיות אף הוצתה. במהלך האירוע הותקף וניזוק רכב של ערבי שנחשב תחילה כיהודי. הנאשם 3 זרק מספר אבנים אל עבר שתי המשאיות. ההתקפה הסתיימה כאשר הגיעו למקום כוחות הבטחון.  שלושה מבין הנוסעים במשאיות נפצעו, כלי הרכב ניזוקו באופן רציני ונגנבו מתוכם פריטים.

2.         הנאשם יליד 1985, רווק, עובד עבודות מזדמנות, תושב מחנה הפליטים קלנדיה, גר בבית אמו עם אחיו ואחיותיו. עברו נקי.

3.         ב"כ המאשימה עמד על האירוע הקשה שתואר בכתב האישום בו התנפל המון מתפרע ואכזרי על המשאיות וארבעת היהודים שבו, ואלמלא הופיע הצבא הקורבנות היו לטרף. לדבריו, אין מדובר באירוע של מחאה שיצא מכלל שליטה, אלא באלימות קשה שיש לאבחנה היטב מעבירות אחרות של זריקת אבנים בנתיב תחבורה בשל נסיבותיה המחמירות, ההמון הרב והשימוש בכמויות רבות של נשק קר . ב"כ המאשימה היפנה לפסיקה דומה וביקש לגזור על הנאשם מעל שבע שנות מאסר.

4.         ב"כ הנאשם הציג את מצבו האישי של הנאשם, כמי שגדל בתנאי מינימום ודחק במחנה פליטים, בן למשפחה גדולה, ללא אב, העובד כמיטב יכולתו לפרנס את אמו ואחיו. הנאשם לא יזם את האירוע, אלא נקלע לתוכו, עשה טעות גדולה, שהוא מצטער עליה צער רב, בהצטרפו לאירוע, וכאשר נתפס, הודה מיד, שיתף פעולה ואף הפליל אחרים. כך גם בבית-המשפט. לטענת הסניגור, לדבר זה יש משמעות רבה בהקלה בעונש, שכן בפרשה זו יש 18 נאשמים. הנאשם למד לקח מר בישיבתו במעצר וכיוון שזה מאסרו הראשון ובשל גילו הצעיר, ביקש שלא למצות עמו את הדין. לעמדתו, אין אמנם להקל ראש בהתפרעות הקשה ובמעשי הנאשם, אך אין הבדל רב בין זריקת כמה אבנים במקרה זה לבין עבירה של סיכון אדם בנתיב תחבורה, בה העונשים הנגזרים נמנה בחודשים ולא בשנים. ב"כ הנאשם היפנה לפסיקה התואמת עמדה זו.

5.         התנפלות המון על נוסעים תמימים בדרכים היא מעשה אלים ואכזרי, שתוצאתו עלולה להיות קטלנית והרת אסון. כל אדם יכול לשוות בנפשו אפשרות שיקלע לתוך קבוצת צעירים ברוטאלית העושים שימוש באבנים, לבנים, מקלות וברזלים, פוצעים הנוסעים והורסים כלי הרכב. גם אם התוצאות הפיזיות של המקרה לא ישאירו חותם לצמיתות, ברור כי הפחדים ורגעי האימה יחרטו בנפשם של הקורבנות, ולשם כך אין צורך בעדות של מומחה. מהעובדות שבפני נקל להבין כי אלמלא הגיעו כוחות הבטחון, היו הנהגים והנוסעים בשתי המשאיות טרף לציפורניים הדורסות של ההמון.

בניגוד לעמדת הסניגור המלומד, עו"ד יחיא, נראה לי שיש לעשות אבחנה ברורה בין זריקת אבנים ובקבוקים לעבר כלי רכב הנעים בכביש לבין התנפלות המונים ואכזריות על כלי רכב, וזאת הן ברמת הכוונה הפלילית והן ביכולת הממשית של העבריינים להגשימה. בהתנפלות אלימה כזו האפשרות של המשתתפים, ובהם הנאשם, לכלות את הקורבנות עם אבנים וברזלים, היא אפשרות אמיתית וקרובה, ומכאן החומרה היתרה שיש במקרה זה.

לפיכך, שיקול הענישה העיקרי הינו ההרתעה, קרי יש לנקוט מדיניות עונשית שתרתיע מפני ביצוע עבירות כאלה, כדי שידע כל אחד כי אם יטול חלק באירועים אכזריים כאלה, דינו למספר שנות מאסר ולא חודשי מאסר.

            הנאשם אמנם לא יזם את האירוע אלא הצטרף אליו, אולם טיבם וטבעם של התפרעויות אלימות כאלה לא רק בתחילתן ויזומתן אלא גם בהצטרפות ההמונים אליהם, והיא שמתסיסה ויוצרת את הגוון הבלתי נשלט של המון הפוגע באדם וברכוש.

6.         בצד החומרה יש מספר שיקולים לקולא: לא נטען כי האבנים שהשליך הנאשם פגעו ברכבים או בנוסעים. הנאשם הינו בחור צעיר בן 20 בלבד וזו לו עבירה ראשונה. הנאשם הודה מיד באשמה, נטל אחריות מלאה למעשיו, הן במשטרה והן בבית-המשפט, עדותו עזרה להביא לדין אחרים והוא הביע חרטה על מעשיו.

7.         חלק ניכר מהפסיקה שהציג הסניגור המלומד נוגע לעבירות אחרות או לאירועים השונים באופיים. לפיכך, אתייחס לפסיקה הנסובה על מקרים דומים. בע"פ 5225/03 וליד חבאס נ' מ"י, תקדין עליון 2003, השתתף המערער באירוע דומה לאירוע שבפנינו, ובערעור הופחת עונש המאסר והועמד על חמש שנות מאסר בפועל. במקרה חבאס נמנו נסיבות לקולא, כגון העובדה כי האבנים שהשליך לא פגעו ישירות, המערער לא היה בין יוזמי האירוע וכי איבד עינו לאחר המקרה מירי כוחות הבטחון. כמו כן, נעשתה השוואה בין עונשו לעונשו של משתתף אחר באירוע ובנוסף חלוף הזמן בין המקרה ובין העמדתו לדין (3-4 שנים). במקרה שלפני קיימות נסיבות אחרות לקולא, שהן כאמור גיל צעיר יותר, הודאה וחרטה, דבר שלא היה כלל בענינו של חבאס.

            בת"פ 535/00 (י-ם) (לא פורסם) השתתף הנאשם באירוע דומה לאירוע שבפנינו ונדון ל-18 חודשי מאסר בפועל. בית-המשפט ציין כי לא היה מהסס להטיל עונש חמור בהרבה אלמלא נדון שותפו של הנאשם ל-18 חודשי מאסר בלבד.

            בת"פ 1153/00 (י-ם) מ"י נ' סעיד קוסבה ואח', נדון אירוע דומה ובו נדון נאשם לשבעה חודשי מאסר בלבד, אך בגזר הדין צויין כי הנאשם לא התקרב כלל לאוטובוסים המותקפים ובעיקר כי הנאשם אובחן כמי שמתפקד ברמה של פיגור שכלי קל שפגעה באופן חלקי בשיפוטי הכללי.

8.         מדיניות הענישה העולה מפסיקה זו מלמדת על גישה מחמירה יחסית. לדעתי, אין לבחון רק את מעשיו הספציפיים של הנאשם אלא את האירוע כולו, בו כאמור עצם ההשתתפות יוצרת את הפוטנציאל המסוכן והקשה הגלום בהתפרעות המונית שתכליתה פגיעה באותם נהגים ונוסעים תמימים ובכלי רכב.

            בהתחשב במכלול השיקולים האלה, אני גוזר על הנאשם 3 את העונשים הבאים:

            א.         מאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים.

ב.         מאסר על תנאי של 12 חודשים, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע במשך שלוש שנים מיום שחרורו.

תחילת המאסר ביום מעצרו - 27.9.2004.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום כ"ב בשבט תשס"ה (1 בפברואר 2005), במעמד הצדדים.